אני עוד תחת הרושם העז של שיחת הטלפון שהסתיימה כעת עם מי שאני מגדירה כאחד המורים הראשונים שלי – ישנם אנשים ספורים מאוד שנכנסים לקטגוריה הזאת, ולו יש מקום מאוד מכובד ביניהם. במהלך השיחה הוא גמגם בכבדות כמו תקליט שבור. אמנם הוא זיהה מי אני, ואפילו הצלחתי להבין שעכשיו הוא כבר לא מלמד, והוא בדרך לשיטיון- אלצהיימר. היה לו מאוד קשה לדבר. השיחה מסתיימת ואני עצובה. עוד שלב בחיי מסתיים. אם יכולתי הייתי כותבת קינה על האיש היקר הזה. שנתן מהלב, שהיה מוביל דרך, שפעל על פי דרכו ונמנע מכל סמלי סטאטוס, שהיה מקורי, יצירתי ומספר סיפורים מעולה. איך זה שאתה, שהבנת דבר אחד או שניים על איך פועל המוח, לא מילטת את עצמך מהגורל הזה השמור לחלקנו, בני האדם, למות קצת בעודנו בחיים. ואם זה סופך, או בדרך לשם, אז מה המשמעות של כל האמצע. מה כל כך חשוב אם אתחיל ללמד קורס עכשיו או בעוד שבוע. מה זה כבר משנה עד כמה כל כך התאמצתי. טוב, זה קצת משנה. אבל אולי לא כל כך כמו שנדמה לי.
אני שואלת את עצמי מהם המרכיבים המשמעותיים שהיו בקשר שלנו . איך זה שאותו אני מחשיבה כמורה ומתווה דרך שלי, ומורה אחר, לא נכנס לקטגוריית המורה שלי, למרות שבפועל למדתי איתו יותר שעות.
המורה הראשון הוא מישהו שפגשתי בתחילת דרכי המקצועית, שהרגשתי שאכפת לו ממני, שנתן מעצמו וחלק את הידע שלו בנדיבות. שהדגים באישיותו את מה שהוא מלמד. שלימד לא רק מה לעשות אלא גם איך להיות – והקנה לי גישה, תפיסה, שפה וערכים. שיכולתי לדגום ממנו מודל שלם ובטוח, ויכולתי להישען על מה שהוא מלמד ולצמוח. המורה הראשון לא חושש מלתקן אותי, אך עושה זאת בדרך שנותנת לי מוטיבציה להשתפר. ובתקופה אביבית שכזאת מסתיים לי עוד קשר משמעותי עם עוד מורה מהמורים הראשונים שלי שהנחילו לי את אהבת הגשטאלט.
אז לזכר המורים האלה שחרתו בנפשי שבילים אל הלב, לזכר ימים של התחלה רעננה ושל חווית גילוי עולם, לזכר זמנים של כאבי גדילה. מוקדש המאמר הזה. הוא הולך כפוף, נושא את גופו בכבדות ובקושי רב. חולה בדלקת פרקים המחמירה משנה לשנה. ידיו הגדולות, מוצקות וחזקות, נראות כי הן יכולות לשאת כל דבר. הן מספרות סיפור אחר על האיש הגדול והחזק שהיה פעם.
הנה הוא, המורה הראשון שלי. איש מוכשר, דעתן, רציני וגם צחקן, ביקורתי לעיתים ומופנם.
ועכשיו אנחנו נפרדים.
סופה של עת בפתח. יותר מכל המילים שאמר, קיבלתי ממנו מתנה יקרת פז, מתנת התמיכה. בגשם, בקור ובחמסין, נפגשנו פעם בשבוע, כמו מקל המכה על תוף בקצב קבוע ובעקביות. לפעמים חיפשתי מה לומר, לעיתים לא זרמו המילים, ולפעמים זמן הפגישה עבר ביעף לפני ששמתי לב. לא תמיד הוא היה מרוצה ממה שהיה לי לומר. לעיתים תיקן, לעיתים נזף קלות ולעיתים הנהן בראשו בהסכמה. בנקודת הזמן של העכשיו, כשאני מסכמת מעצמי מה היה ביננו בעצם. הייתה לי תמיכה, ידעתי שאכפת לו, ידעתי שהוא שם בשביל דרכי. וזאת הייתה לי רשת ביטחון שאפשרה לי לעוף בידיעה שאם אפול, המכה לא תהיה מאוד כואבת. כי זה סודה של תמיכה. לא תמיד חייבים להסכים או לחשוב אותו דבר. הידיעה שהוא שם, נוכח ואכפתי בכל מצב, ועל זה אני יכולה לסמוך, נתנה לי חוויה של ביטחון. ועכשיו כשהתמלאו לי המצברים בהתנסויות חיוביות, שהתחלתי להפנים, עד שכל מה שדיברנו עליו, זורם לי במחזור הדם ובעצמות. אני מוכנה להגביה עוף, ולהמשיך להתפתח לדרך שנמצאת באופק ומעבר לו.
תודה מורה שלי
אני לא יודעת אם נפגש או נדבר שוב
תדע שאתה יקר לליבי
נתת לי מתנה שוות ערך לאמא המטפלת בתינוקה.
