הבהרה:
המאמר הזה מתייחס לעבודה עם אנשים בריאים בנפשם ובגופם הסובלים מסוגיות נורמטיביות שונות, ומתפקדים בחייהם בצורה תקינה. (ו"מסתדרים", גם כשאינם בטיפול). המידע מכוון למטפלים/ מאמנים ויועצים.
תחילת פגישה
הוא יושב מולי, מסתכל עלי בחיוך נבוך, ומספר לי משהו מאוד אישי. הוא הולך בעולם ומרגיש פגום, הוא מפחד שיום אחד יתפסו אותו על חם וידעו שהוא פחות מכולם. הוא משפיל את עיניו ושותק. קול דממה דקה בקליניקה. רגע קט אחר כך הוא מהנהן הנהון אחד גדול בראשו ושואל. "ומה עושים?"
הוא תולה בי זוג עיניים מצועפות ומחכה למוצא פי.
דמיינו את הסיטואציה, מה הייתם עושים ברגע זה?
חשוב שתדעו כי לא מדובר בשאלה מקרית, בכל פעם שהוא מעלה נושא, אחרי כמה משפטים ספורים, הוא מסיים לדבר ומחכה שאנחה אותו, שאשאל שאלות, שאכוון, שאניע את האנרגיה בחדר.
מה החוויה שלי במהלך הפגישה
בפגישות הראשונות ניסיתי לדובב, להזמין אותו לספר לי עוד, לשתף במה הוא מרגיש, לעודד אותו להכניס אותי עוד קצת לתוך עולמו הפנימי.
כחלק מהגישה הטיפולית שלי ברוח גישת הגשטאלט (נושא הקונטקט התוך והבין אישי למי שמכיר, ומי שלא, בואו ללמוד!), תוך כדי פגישה, אני ערה גם לבן שיחי ומה שקורה לו, וגם לחוויה הפנימית שלי ולשינוים בה.
אני שמה לב תוך כדי מפגש איתו, שיש לי חוויה של מאמץ, כאילו שטיפסתי על שיפוע הר מאוד גבוה בחום הצהרים.
הוא סיפר שהוא מתחבר לחוויה הזאת, גם הוא מתאמץ וקשה לו לדבר ולספר על עצמו, הוא פוחד להיפגע.
לעזור או להציל
בשלב זה, כשקשה לצד השני, כמה מכם היו רוצים לעזור? וכמה מכם היו נחלצים להציל?
אחד המורים שלי לימד אותי פעם את ההבדל בין השניים.
דמיינו
אתם שוחים בים, ופתאום פוגשים שחיין עייף המבקש מכם סיוע לכדי להגיע לחוף. מה תעשו? תזרקו לו את גלגל ההצלה שאיתכם אותו יוכל למשוך בכוחו? או שתשתמשו בכוחותיכם ותסחבו אותו במו ידיכם לחוף? בהנחה שהוא מסוגל עדיין לשחות. הבחירה שלכם תלויה בהערכה שלכם את מצבו, וגם בתבניות שלכם.
לעזור, לסייע– לכוון אותו להשתמש במשאבים שלו
להציל– לעשות במקומו (כשהוא מסוגל בעצמו), להשתמש באנרגיה שלכם ובכוחות שלכם עבורו.
הצורך הרגשי של המטפל
דין שחיין עייף שונה מדין מטופל, אך אם יש לכם הרגל להציל, אולי אתם גם מנסים "להציל" את הילדים שלכם או את בן הזוג במצבים מסוימים, ולעשות יותר ממה שהשני צריך- over doing ,
המטפל המציל בד"כ משליך את הצורך שלו על המטופל.(זאת אומרת חושב שזהו צורך של המטופל) ולכן קשה לו לבחור באופן חופשי את מה ש"נכון" לסיטואציה.
הגורמים המניעים את המציל
יכול להיות שאתם מכירים אחד או יותר מהנושאים הבאים:
1. אני המטפל עסוק בסוגיות זהות מקצועית- האם אני מטפל טוב? כל אחד רוצה לדעת שהוא טוב, אך אם זה מעסיק אתכם כנושא עכשווי וקריטי, יתכן ויש לכך השפעה על איכות הטיפול ועל היכולת שלכם להשאיר את המטופל לא מרוצה/ לא מסופק.
2. כחלק מהתפיסה המקצועית שלי, אני מאמין שעלי לספק למטופל את מירב הצרכים הרגשיים שלו. מה המטופל שלי יחשוב עלי, אם לא אענה לצרכים שלו, לשם כך הגיע אלי, לא?
3. פחד נטישה/ עזיבה. אם הוא לא יצא מהפגישה מרוצה, אולי הוא לא ימשיך לבוא אלי.
4. פחד מקטסטרופה או השלכה- אם יהיה לו קשה מידי בטיפול, אולי הוא לא יוכל להתמודד בעצמו ואז הוא יתפרק/ יינזק רגשית ויקרה משהו רע. (הוא יינזק? או לי יהיה קשה מידי?)
5. חשוב לי שיאהבו אותי ולכן אני נותן את המכסימום
6. פחד מכישלון- אם לא אספק לו את הצרכים שלו, הוא לא יעשה את השינוי ואז הטיפול/ אני אכשל.
כולנו באותה סירה- ההבדל הוא במודעות
כולנו בני אנוש, ולכן לכולנו יש את הצרכים הרגשיים הבסיסיים הללו. שאלה חשובה היא, איך אני מנהל את הצרכים שלי במהלך הטיפול. האם אני בוחן במהלך המפגש את התקשורת וההתערבויות שאני מציע ביחס לצרכים שלי, לצרכים של המטופל ומה מתאים לסיטואציה? גישת הגשטאלט מזמינה אותנו להרחיב מודעות. המטפל המודע יודע, במקרים רבים, לעשות את ההפרדה בין הצורך שלו והצורך של המטופל. לעיתים נחוץ להיעזר בהדרכה חיצונית כדי לפתח ערנות לכך.
המטפל האקטיבי
המטפל המציל והאקטיבי, פועל באחת או יותר מהדרכים הבאות: מניע את הפגישה, בוחר נושאים לדיון, לא נותן לשתיקה להיות ארוכה מידי, משתמש באנרגיה שלו בתהליך השינוי- דוחף ומעודד את המטופל לפעול, מעודד ומשבח בהתמדה כל צעד וכל התקדמות שהמטופל עושה. מתעקש להראות למטופל את חצי הכוס המלאה תמיד, דואג לשביעות רצונו של המטופל, ושבכל רגע תהליך העבודה יהיה ברור לו.
מהם מחירים אפשריים להתנהגות זאת
(לא תמיד יש מחירים, אך כדאי להיות ערים לאפשרויות)
אני זוכרת את הפעם ההיא שנסעתי עם שותף לטיול, הוא דיבר עם המקומיים, סחב את התיקים, ידע איפה כדאי לאכול ולישון. היה לי כל כך נעים ונוח. נתתי לו לנהל את העניינים ולהיות אחראי.
1. מי אחראי על השינוי- כשהמטפל אקטיבי כל כך, יתכן והמטופל יחווה ברמה לא מודעת שהמטפל לוקח אחריות על השינוי, ובטבע, כמו בטבע, כוחות מתאזנים. ואז המטופל מוריד קצת רגל מהגז ונותן למטפל לכוון את ההגה- מעודד פאסיביות.
2. המקום היחיד שסיפק לנו את מלוא הצרכים שלנו היה הרחם (כנראה) או בראשית ינקותנו. המטופל כמה להיות מוחזק, אך כל יומרה שלנו לנסות ולתמוך בו כמו ברחם- באופן מכסימאלי, נידונה לכישלון, או לויתור על הצרכים שלנו, וכתוצאה מכך לגבולות לא ברורים ולאכזבה. התסכול הוא חלק מחוויית הגדילה. (ראו סיפור בפסקה האחרונה)
3. תלות במטפל היודע- המטופל מתרגל ליחסים בהם יש מישהו שיודע, וזה הופך אותו לפחות יודע וכתוצאה מכך לתלוי יותר בבעל הסמכות. כמו כן הוא חווה שיש לו מעט כוחות ומשאבים, בדיוק הפוך מהמטרה הטיפולית.
4. המטופל בעל דפוס דומה לדפוס של המטפל- אם במקרה הדפוס המרכזי של המטופל דומה לדפוס הרגשי של המטפל ע"פ הסעיפים שתוארו בפסקה הקודמת (שנינו מרצים, או שנינו מפחדים מכישלון וכו..) אזי, תהיה נקודה עיוורת בקשר שלהם שתשפיע על מידת הפתיחות, על האפשרות להוציא מהחושך לאור בושה ואשמה, וכתוצאה על היכולת של המטופל להיות מי שהוא באופן אוטנטי.
5. אנו מחפשים לסייע למטופל לבצע שינוי ארוך טווח- אם נביא את האנרגיה, המרץ והכוחות שלנו, יש סיכוי שאחרי שהתהליך יסתיים המטופל יחזור לדפוסים ישנים.
בחן את עצמך- האם אתה מציל
1. האם מגיעים אליך, משום מה, מטופלים "תלותיים" שמתייעצים איתך בכל עניין גדול כקטן, גם מחוץ לשעות הפגישה ולעיתים בשעות לא שגרתיות.
2. האם אתה מוצא את עצמך מסביר למטופל לא מעט, עד כמה חשוב שייקח אחריות על השינוי שלו.
3. האם במהלך עבודתך, אתה מרגיש לעיתים קרובות שאתה סחוט, מתאמץ, ש"גוזלים ממך אנרגיה".
4. האם המטופל מבקש ממך חיזוק, מחמאה, עצה לפחות פעם אחת במהלך הפגישה ואתה נענה לו.
5. האם המטופל זוקף את השינויים לזכותך- "בזכותך התקדמתי כך".
6. האם יש אליך בקשות דחופות לפגישה- "אתה חייב להיפגש איתי היום, אני במשבר".
7. האם המטופלים מתייעצים איתך אחת לפגישה/ שתי פגישות – איך כדאי להתנהג ומה כדאי לומר בסיטואציות יומיומיות בחייהם.
אם ענית בחיוב על 2-3 סעיפים, שווה בדיקה. כולל בדיקת הגבולות האישיים שלך, האם הצבת אותם בצורה מתאימה עבורך.
העזרה שבשתיקה
זוכרים את המטופל מתחילת המאמר
אני בחרתי לעזור. ועזרה טובה למי שמחכה שיפעילו אותו, היא דווקא לא לעשות זאת. בדיוק בשל כך הוא בא לטיפול- להשתחרר מהתבניות שגורמות לו לחוויה של מעט כוחות ומשאבים.
אז שתקתי והסתכלתי עליו, "עשיתי מקום", וחיכיתי בסבלנות. וכמו פרפר שיוצא מגולם, עם הזמן, נגלה הסיפור שלו. אבא דומיננטי שתמיד החליט בשבילו, חוויה של בדידות, והבחירה שלו לשתוק, להתכווץ בתוך עצמו ולחכות בפאסיביות שיזמינו אותו להיות בקשר, אם הייתי שואלת, מניעה, מעודדת, מרגיעה. הייתי משחזרת את החוויה הפאסיבית שהייתה לו מול אביו. בחוויה זו הוא בובה על חוט, והוא צריך שמישהו יפעיל אותו מול העולם כי הוא לא יודע לעשות זאת בעצמו.
ולסיום, סיפור שאני אוהבת במיוחד
(קצת ארוך, אך שווה לקרוא)
מדוע מת הפרפר / הנרי מילר
זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו,
שהלך לבקר גורו, (איש זקן וחכם).
הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו.
הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא
בדיוק הבין מהו הדבר שביד הזקן,
ושאל את הגורו -"מה זה?"
"זה גולם" השיב הגורו "בתוך הגולם נמצא פרפר.
בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא"
"האם אני אוכל לקבל אותו?" שאל הילד.
"כן" השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי שכאשר
הגולם יתבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו
כדי להשתחרר מהקליפה – אתה לא תעזור לו.
חלילה לך לסייע לפרפר על ידי כך שתשבור
את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו."
הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו.
בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך
זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע
וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר
עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך
שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו
חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו
לעשות את המלאכה הזו.
הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל.
לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח,
הפר את הוראת הגורו. הילד הסיט את שני חצאי
קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ.
משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל
מטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה.
הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהפרפר מת.
שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה
לו את הפרפר המת שבידו.
"אתה רואה, ילד" אמר הגורו "מיהרת לשבור לו את
קליפת הגולם, האין זאת?"
"כן" אמר הילד, "זאת עשיתי".
והגורו אמר – "אינך מבין. לא יכולת לדעת מה שעוללת.
כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה
שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שמכה בהם
לעבר הקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב
ושוב ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו.
כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו,
מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים.
זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת.
