השארנו את הילדים אצל סבתא ונסענו לבילוי זוגי. יומיים של טיול בטבע. רק אני והוא. אין כמו טבע בחורף – אביב הישראלי, זה ממלא את הנפש. יום שני לטיול, מגיעים לתחילת המסלול. אני עסוקה בשרעפים עמוקים לגבי איזה נעליים לנעול היום – נעלי הספורט או נעלי הטיולים שהכאיבו לי ברגל אתמול. והוא עסוק בהתלבטויות לגבי המסלול. מהו השביל המדויק בו כדאי ללכת היום.
הוא פונה אלי ומבקש את תשומת ליבי, מתחיל להסביר לי על המפה, מפסיק באמצע והולך. ואני מנסה להקשיב בחצי אוזן, אך בליבי מתכעסת וחושבת: "הוא לא רואה שאני לא פנויה אליו עכשיו, איך זה שהוא לא קולט".
הירוק בחוץ קצת פחות ירוק, הנה מריבה זוגית בפתח, ולא על נושא הרה גורל, אלא מסוג חילוקי הדעת שקורים לעיתים כשנמצאים בזוג, ולכל זוג יש את הנושאים הקבועים שלו. אין זאת ממש מריבה ובטח שאינה סוערת, אך בהחלט סיטואציה של חוסר תקשורת שמעיבה על מצב הרוח.
ומתחילים לדבר.
באותו זמן אני גם מקשיבה מנקודת מבט מהצד. וחושבת לעצמי שאנחנו מתקשרים ממש יפה, לפי כל כללי התקשורת הבונה, ואת הדיאלוג שמתהווה בינינו אפשר ללמד בסדנאות זוגיות. מוקירה בליבי את כל לימודי ההתפתחות האישית שכל אחד מאיתנו למד.
וכך זה נשמע
יעל:" ראית שאני עסוקה עם הנעלים ובכל זאת ביקשת את תשומת ליבי. רציתי לדעת על מה חשבת כשפנית אלי ברגעים האלה"
כלל ראשון בתקשורת: בררו מהי תפיסת העולם וצורת החשיבה של האדם השני.
חן: חשבתי שגם אם את עסוקה, את יכולה לרגע להתייחס אלי, ואח"כ לחזור לנעליים.
כלל שני בתקשורת: אנו נוטים לחשוב על המציאות דרך מפת העולם שלנו, דרך ההרגלים, התפיסות, ההתנהגויות והפעולות שלנו. אך לשני תמיד תהיה מפת עולם שונה.
האיש שלי הוא מולטי טסקינג – הוא יכול לחלק את הקשב שלו לכמה ערוצים בו זמנית, ולכן חשב לעצמו שמה הבעיה להסיט רגע את הראש ולהקשיב לו.
ואילו אני, כשאני ממוקדת במשימה או במצב כלשהו, כולי הופכת להיות המשימה, ולא מתאים לי להסיט את עצמי לשום מקום אחר.
תקשורת בין שני אנשים היא כמו שיש שתי מפות לאותו שטח, וצריך לדעת איך לנווט עם שתיהן.
שימו לב למפות שלפניכן. שתיהן מתארות אותה מציאות.
כדי להיות בתקשורת טובה צריך ללמוד להכיר את המפה של השני, ולהבין ששתי המפות טובות ושימושיות באותה מידה.
אני ממשיכה
"כשפנית אלי שוב ושוב, בלי לשים לב שאני עסוקה במשהו אחר, הרגשתי מתוסכלת, לא מובנת וזה היה לי כואב.
כלל שלישי בתקשורת: דברו על מה שאתם מרגישים, דברו על עצמכם בלבד, אתם הוא הנושא של המשפט.
יש הבדל גדול מאוד אם אתם אומרים : "הרגשתי מתוסכלת", או אומרים "אתה תסכלת אותי".
תקשורת טובה מתחילה באחריות שאתם לוקחים על הרגשות שלכם, על הפעולות שלכם, על המילים שלכם. האדם השני לא יכול לעשות לכם שוב דבר.
אני זאת שנעלבת, ולא אתה מעליב אותי. הבחירה להיעלב או להיפגע היא שלי, גם אם אני לא מודעת אליה.
גם הוא שיתף אותי ברגשות שלו, והבנתי את נקודת המוצא שלו.
כלל רביעי : אז מה עושים? סכמו את הלמידות
יש להגיע לידי סיכום, מה יקרה בפעם הבאה שתתרחש סיטואציה דומה. כדאי לסכם דרכי פעולה והתנהגות. אולי לא נממש באופן מלא, אך כדאי לשאוף לשינוי תבניות התנהגות.
ושימו לב – שני הצדדים לומדים. אף פעם אין צד אחד צודק וצד שני טועה. כולנו טועים וצודקים באותו זמן. אנו פשוט פועלים על פי המפה שלנו.
גם אחרי שסיכמנו ולכאורה צלחנו את הסיטואציה בצורה משביעה רצון, עדיין היה שקט באוויר, ואיזה חוסר נעימות ללכת זה לצד זאת. שמתי לב לכך וחשבתי לעצמי. הנה עוד הוכחה שתקשורת היא לא רק מילים. גם שהמילים זורמות בצורה משביעה רצון, עדיין בינינו משהו היה תקוע.
המשכנו לטפס למערות שבנחל אביב, הולכים קצת מרוחקים זה מזה. אז מה השלב הבא בתקשורת?
כלל חמישי : שברו את הקרח, התקרבו מחדש. עשו אקט של הזמנה לקשר.
גם אם השכל הבין את המסקנות, עדיין יש לצרף אליו את המערכת הרגשית. מי מכם נוטה להתקרב, ומי עדיין נשאר מרוחק?
פעמים רבות האגו שלנו מעוניין לשמור על כבודו, ומפריע ליצירת הרמונה מחודשת.
ההרגל איתו באתי לקשר הזוגי היה להעלם "לתוך המערה שלי", להמשיך להיות מרוחקת. אך מה שלמדתי בקשר הוא את אומנות ההתקרבות. וזה כל כך לא פשוט לי לפעמים. ובכל פעם שאני מתקרבת כשאדי חוסר ההסכמה עוד באוויר, אני נותנת לעצמי צל"ש.
אז ישבתי לידו וליטפתי לו את הראש, ושאלתי מה שלומו ואיך הוא מרגיש.
ההתקרבות כדאי שתהיה מלווה במגע, חיוך, ליטוף חיבוק. הגוף גם הוא צריך להצטרף לשולם שלנו.
שכבנו על הקרקע זה לצד זאת בשמש המלטפת, ההרים הירוקים השתרעו מימיננו ומשמאלנו. הייתה שלווה עמוקה באוויר. נקודות אדומות של נוריות ריצדו בכר הירוק.
עיני היו חצי עצומות ולפתע נזכרתי..
כלל שישי : לרוב מריבות עכשוויות שיש לנו, ונושאים שמקפיצים אותנו, מזכירים לנו נושאים לא פתורים מילדותנו.
וכאן בא לידי ביטוי הרקע שלי בגשטאלט.
נזכרתי ביעל הילדה, יושבת בסלון, שקועה עמוק עמוק בתוך ספר מותח. ומרוב שהייתי שקועה, הייתי ממש אחת הדמויות בסיפור. והאמא היקרה שלי עומדת מולי, ובלי כל הכנה מוקדמת מדברת איתי על הא ועל דה. ואני אומרת לעצמי : "מה, היא לא שמה לב שאני שקועה בספר. איך זה שהיא לא רגישה אלי". והסיטואציה הזאת קרתה יותר מפעם פעמיים או שלוש.
אז בעודי נמצאת על ההר היפה, אני מדמיינת את יעל הילדה ומדברת איתה בדמיון. מבטיחה לה שאהיה רגישה אליה, ומזמינה אותה לעמוד על רצונה לקצת מרחב שקט כשהיא זקוקה לו.
לפרטים על הקורס הקרוב לחץ כאן
