שוב זה קורה
כבר 19 שנה שגם ההצגה הזאת משחקת על במת הקשר שלנו
הוא נעלב ופגוע, מאשים ונכזב ממני. רוצה להיות איתי. כמו ילד שמחזיק בשמלה של אמא ולא נותן לה ללכת לעבודה.
ואני שוכבת לידו, מלטפת, למרות שבא לי ללכת. מכילה, למרות שבא לי להעלם, מנסה להסביר למרות שבתוכי כועסת. וסופגת, למרות שבא לי להתפרץ.
"את בורחת", הוא אומר. "תהיי איתי, כמו שאני יודע להיות איתך כשקשה לך."
"אני לא אתן לך לברוח הפעם".
כבדות באוויר, כמו ענן אפרפר מעל ראשנו בתקרת חדר השינה
מאוחר בלילה
מלמולים כבושים
לב שותת
ציפיות שנכזבו
תוכניות שהשתבשו
כוונות לרצות את השני שלא הלכו לפי התוכניות
למי לעשות טוב – לי או לו. לו או לי
זיכרונות מרימים ראשם ממשכן האתמול, ונדחקים ביד רועדת חזרה
בסוף הלכנו לישון, עם נחמה רגעית, עם נשימה קצת סגורה ועם כובד בעצמות
בוקר
אדי האתמול עוד על ראשנו
הוא מתנצל, (כבר ידעתי שיקרה)
"לא הייתי צריך לצפות", הוא אומר. (כבר ידעתי שיאמר את המשפט הזה.)
הוא מחבק את גופי הקפוץ. (כבר ידעתי שזה יבוא)
תבנית ידועה מראש שאנחנו מסריטים אחד לשני.
עוברות כמה שעות, ואני מתחממת.
מרגישה את חוסר ההוגנות שבמסרים הכפולים שלו, בהאשמות שנכונות חלקית, בכוונות הלב שלי שרצו לראות אותו ואותי ביחד ולא מומשו
ואז אני מתחילה בתבנית הידועה מראש שלי
כמו משחזרת את אתמול, רק בכיוון השני
אני בתפקיד הצדקנית, הפגועה, הנעלבת, זאת שעשו לה
בדיוק המראה שראיתי אתמול
מסבירה לו בידענות מלומדת – "אילו היית מכיר כבר את המופע הזה שלך, היית עושה עבודה פנימית במקום להאשים אותי."
מרגישה צודקת,
והוא עונה, "עכשיו את מאשימה אותי, רק בצורה מתוחכמת". והולך לדרכו
חותכת בצלים וגזרים במטבח, ועם קילוף קליפתם, מתקלפת שכבה בתוכי
קבלי, אני אומרת לעצמי.
קבלי אותו כפי שהוא
זה הוא, עם המופע הזה, עם הרגעים הקשים שבינינו, קבלי אותו בלי לרצות שישתנה.
נושמת לרווחה
כמו משהו הופך להיות רפוי בתוכי
הולכת אליו ומביטה בו במבט מלא אהבה
האהבה שחיפשתי להרגיש כל אתמול, מתרוננת לי בעיניים
"הבנתי", אני אומרת
"אני מקבלת אותך כמו שאתה. זה בסדר גמור. אתה לא צריך להשתנות. זאת עבודה שלי."
הוא מביט בי
בעיניו אני רואה את הזיק המוכר שכל כך התרגלתי לאהוב
"יש לי כוונות טובות", הוא אומר.
"אני כל כך אוהב אותך."
