נקודת מבט - הבלוג של יעל

קבלת החלטות הוא נושא משמעותי בחיינו, אנחנו מקבלים מאות החלטות ביום, החל ממה נלבש, מה נאכל, מה נאמר ומה לא

הרקע הימים ימי גוג ומגוג, בוקה ומבולקה, ימים של סער ומכאוב. אוזניי ועיני כרויות לרחשי רקע ברחוב הסואן, ולתנועות גוף

בין מפגש טיפולי לביקור אצל הירקן, בין שיחה עם חברה להליכה ברחוב, מידי פעם תופסת את אוזני צורת התבטאות של

המאמר היום עוסק בתופעה מאוד נפוצה, ולעיתים לא מודעת. אדם מתחיל לספר משהו ופתאום עובר מגוף ראשון לגוף שני. כאנשי

מזג האוויר אשם- סיפור הרקע ההשראה לכתיבת מאמר זה חיכתה לי בתיבת האינבוקס שלי. הסתכלתי על שורת הנושא: "מזג האוויר

בשבוע האחרון שמעתי שלוש פעמים לפחות משפטים מהסוג הזה: " אני חוששת שהוא יתפרק" "אני לא רוצה שהיא תצא מפורקת

לילה נכנסת למטבח, שקט בבית (סופסוף) הילדים ישנים ובן הזוג הלך לחדר כושר "להוריד את היום" (תיכף תבינו למה) כל

1. שואלים את הילד אם הוא יודע מה משמעות המילה אם כן, מבקשים ממנו להסביר, וגם אם הוא לגמרי טועה

מה עושים בשבת בצהרים שבת בצהרים, זמן מושלם להיות עם הילדים. ללמד אותם משהו, לחבק אותם ולהשלים ברוגע את כל

אני מוקפת גיבורים. כשהייתי צעירה היו אלה סיפורי הילדות שלי, ירון מחסמבה, ג'ון מהשביעייה הסודית, ציון של גלילה רון פדר.

היא יושבת מולי, גווה זקוף, עיניה היפות מביטות רחוק לנקודה באופק, וגופה מוחזק באצילות. בתחילת הפגישה עינה היו עצומות, ודמעות

השארנו את הילדים אצל סבתא ונסענו לבילוי זוגי. יומיים של טיול בטבע. רק אני והוא. אין כמו טבע בחורף –

המרחב שבין שניים היווצרותו היא סוג של קסם לא מוסבר מהם החומרים שלו? מי אחראי על היותו? איך אפשר להתייחס

יש לי שלד בארון- הבלוג של גוליאטה/ עניינים לא גמורים ( מתוך פורום תפוז) יש לי סוד ואני לא הולכת

אני עוד תחת הרושם העז של שיחת הטלפון שהסתיימה כעת עם מי שאני מגדירה כאחד המורים הראשונים שלי – ישנם

כל אדם יש פסח שקיבל מאבותיו ואותו הוא נוצר על מנהגיו והרגליו לכל אדם יש פסח בין אדם למקום שאת

ההשראה לכתיבת מאמר זה הגיעה מתמונה שנתקלתי בה בספר מבוא לפסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה. הראו לאדם חצי כוס מים חצי

אורות חזקים ומסוורים את העיניים, דיבור מהיר בקול כבוש ודורשני, מזגן מקפיא עצמות ולב, דפיקות לב מהירות. אימא לחוצה אחת,

היא ישבה מולי, שערה החלק והגולש זרם בחופשיות לכל הכיוונים. מזמן לא ראיתי אותה, ושמתי לב כמה היא נראית חיונית

זאת מוקי, הכלבה שלי 15 שנים היא אצלנו, ומודה שמאז שנולדו הילדים, לא ממש הקדשתי לה תשומת לב. בעבר, כשהיא