הבלוג של יעל זרעוני מגשטאלט ישראל

בוקר בקאנטרי יום רביעי בבוקר, השעה 9:00. השיעור בקאנטרי תיכף מתחיל. אני מסתכלת סביב, אני בין "הצעירות" בחדר, הרוב המכריע בנות 60 פלוס. מוקירה תודה בליבי לרגע, על הפריבילגיה להשתתף כך בשיעור התעמלות באמצע שבוע העבודה, בשונה ברוב חברותיי השכירות. איך אני אהיה בגיל שישים פלוס? האם גם אני אעבור

הוא יושב בקליניקה ומספר לכם על כמה היה קשה לו לדבר עם בת הזוג שלו בדייט ובאותה נשימה ממשיך לנתח את כל הדברים האפשריים בסיטואציה: מה היה יכול להגיד, איזה משפטים היו יותר מתאימים, איך הייתה שפת הגוף שלו, ומה היה צריך לומר במקום מה שאמר. אם תשתפו איתו פעולה

אני זוכרת את היום החם ההוא בשלהי חודש יוני, עת נפגשתי עם אחד ממטופלי. הייתה לנו פגישה חשובה וטובה, ובסופו הוא אמר משפט שהשאיר אותי מופתעת מאוד. " אני מקווה שהבשר שהשארתי באוטו לא יתקלקל". שאלתי אותו לפשר דבריו והוא הסביר:" קניתי בשר לכל החבר'ה ל "על האש" והשארתי אותו

היא הסתכלה אלי בעיניה השקדיות והיפות שעכשיו דמעו קלות ואמרה:"בהתחלה חשבתי שאני לא אוהבת את התמונה שתלויה אצלך על הקיר. ועכשיו במבט שני אני רואה שהילדה מסופרת קצר, וכך אני הייתי כשהייתי קטנה, אמא לא הרשתה לי לגדל שיער ארוך, ובכלל, עם החים הקשים שהיו לנו, למי היה זמן לשים

אנו לומדים ומחכימים את עצמנו בכלים ושיטות חדשות שיעזרו לנו ביתר יעילות לסייע לאנשים לעשות שינוים רצויים בחייהם. יש באמתחתי כלי חדשני שלא נראה כמוהו, כלי שיהמם אתכם בפשטותו, סודות מדינה ממש, אגלה רק למספר אנשים נבחרים. אנחנו חיים בעולם ששועט קדימה, שאלוהיו הם הקידמה, הקדימה, תוכניות הפעולה והמצליחנות. אנחנו

כדאי לקרוא גם את חלק א של הנושא העוסק בנושא האוטנטיות חלק ב. באיזה מידע אני משתפת את המטופלים שלי ומהם המניעים שלי שיתוף הוא הדרך הפרקטית בה ניתן להעביר את המסר שגם אני, איש המקצוע, מרגיש, חווה, כואב, נוכח, חושב, מגיב, מושפע ומעורב במה שקורה בינינו כאן ועכשיו. אני